מדרשי פילון ה׳:כ״ט

מהדורה: מדרשי פילון, שמואל בלקין, תשמ"ט

« מדרשי פילון ה׳:כ״ד מדרשי פילון ה׳:ל״ב »

29 שמות רבה פתח ↗

הֲדָא הוּא דִכְתִיב שיר השירים ב, יד: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, הָיָה לוֹמַר יוֹנָה בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע וּמַהוּ שֶׁאָמַר יוֹנָתִי, אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל יוֹנָתִי, רְאֵה מַה כְּתִיב הושע ז, יא: וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶצְלִי הֵם כְּיוֹנָה פוֹתָה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי גוֹזֵר עֲלֵיהֶם עוֹשִׂים וְשׁוֹמְעִים לִי, אֲבָל אֵצֶל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים קָשִׁים הֵם כַּחַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית מט, ט: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, בראשית מט, כז: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בראשית מט, יז: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, לְפִיכָךְ הֵם קָשִׁים כְּנֶגֶד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לָמָּה שֶׁעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹמְרִין לָהֶם מָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁין מִן הַשַּׁבָּת הַזּוֹ שֶׁאַתֶּם שׁוֹמְרִים, מִן הַמִּילָה הַזּוֹ שֶׁאַתֶּם מוּלִים, וְהֵם מְבַקְּשִׁים לְבַטֵּל לָהֶם אֶת הַמִּצְווֹת וְהֵם נַעֲשִׂים כְּנֶגְדָם קָשִׁין כַּחַיּוֹת, אֲבָל אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּיוֹנָה תַמָּה, וְשׁוֹמְעִים לוֹ כָּל מַה שֶּׁהוּא גוֹזֵר עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ד, לא: וַיַּאֲמֵן הָעָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר שמות כד, ז: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, לְכָךְ נֶאֱמַר שיר השירים ב, יד: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן וְהָיוּ הַמִּצְרִים רוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, י: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וגו', נוֹסְעִים אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא נֹסֵעַ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא פַרְעֹה וְהַמִּצְרִיִּים לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם תָּלוּ עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם וְרָאוּ שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ נִתְיָרְאוּ הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, י: וַיִּירְאוּ מְאֹד, וּמַהוּ וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם הָיָה שְׁמוֹ מִצְרַיִם, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפִּיל אֻמָּה עַד שֶׁהוּא מַפִּיל שָׂרָן תְּחִלָּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁהִפִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂרוֹ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ד, כח: עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָא נְפַל, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן אָבִין שָׂרוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר קָל שְׁמוֹ, וְהִפִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַף שָׂרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה מִצְרַיִם שְׁמוֹ וְהָיָה פּוֹרֵחַ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְרִים בַּיָּם לֹא שִׁקַּע תְּחִלָּה אֶלָּא שָׂרָן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, כז: וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם, זֶה שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ תהלים קלו, טו: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, וְכֵן סוּסֵיהֶם וְרוֹכְבֵיהֶם רָמָה בַיָּם אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא שמות טו, א: סוּס וְרֹכְבוֹ, זֶה הַשַֹּׂר שֶׁלָּהֶן, הֱוֵי: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם. וּמַהוּ וּפַרְעֹה הִקְרִיב, אֶלָּא שֶׁהִקְרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל לַתְּשׁוּבָה שֶׁעָשׂוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, יָפָה הָיְתָה הַקְרָבַת פַּרְעֹה לְיִשְׂרָאֵל מִמֵּאָה צוֹמוֹת וּתְפִלּוֹת, לָמָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם וְרָאוּ אוֹתָן, נִתְיָרְאוּ מְאֹד וְתָלוּ עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְהִתְפַּלְּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, י: וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה, מֶה עָשִׂיתָ לָנוּ, עַכְשָׁו הֵם בָּאִים וְעוֹשִׂים לָנוּ כָּל מַה שֶּׁעָשִׂינוּ עִמָּהֶם, שֶׁהָרַגְנוּ בְּכוֹרֵיהֶם וְנָטַלְנוּ מָמוֹנָם וּבָרַחְנוּ, לֹא אַתָּה אָמַרְתָּ לָנוּ שמות ה ג, כב: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ עוֹמְדִים וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת, וְהָיָה הַיָּם סוֹגֵר, וְהַשֹּׂוֹנֵא רוֹדֵף, וְהַחַיּוֹת מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ה יד, ג: סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אֵין סָגַר אֶלָּא חַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ו, כג: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻם אַרְיָוָתָא. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מֻקָּפִין מִשָּׁלשׁ רוּחוֹת, הַיָּם סוֹגֵר, וְהַשֹּׂוֹנֵא רוֹדֵף וְהַחַיּוֹת מִן הַמִּדְבָּר, תָּלוּ עֵינֵיהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְצָעֲקוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וְלָמָּה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם כָּךְ, אֶלָּא שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהָיְתָה בַּת מְלָכִים צוֹעֶקֶת לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְךָ הַצִּילֵנִי מִיַּד הַלִּסְטִים, שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וְהִצִּילָהּ, לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לִשָֹּׂא אוֹתָהּ לְאִשָּׁה, הָיָה מִתְאַוֶּה שֶׁתְּדַבֵּר עִמּוֹ וְלֹא הָיְתָה רוֹצָה, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ גֵּרָה בָהּ הַלִּסְטִים כְּדֵי שֶׁתִּצְעַק וְיִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ הַלִּסְטִים הִתְחִילָה צוֹעֶקֶת לַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ לְכָךְ הָיִיתִי מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ קוֹלֵךְ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בָּהֶם הִתְחִילוּ צוֹעֲקִים וְתוֹלִין עֵינֵיהֶם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ב, כג: וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וגו' וַיִּזְעָקוּ, מִיָּד שמות ב, כה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיאָן מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלָם פַּעַם אַחֶרֶת וְלֹא הָיוּ רוֹצִין, מֶה עָשָׂה, גֵּרָה לְפַרְעֹה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב, מִיָּד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, לִשְׁמֹעַ קוֹלְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ב, יד: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, הַשְׁמִיעִנִּי קוֹל אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא שיר השירים ב, יד: הַשְּׁמִיעִנִּי אֶת קוֹלֵךְ אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁכְּבָר שָׁמַעְתִּי בְּמִצְרַיִם, לְכָךְ כְּתִיב: הַשְּׁמִיעִנִּי אֶת קוֹלֵךְ, כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּלְּלוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מָה אַתָּה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, כְּבָר קָדְמָה תְּפִלָּתָן שֶׁל בָּנַי לִתְפִלָּתֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה תִּצְעַק אֵלָי.

29 מדוע, מיד עם לידתו של נח, אומר אביו: "זה יניחנו מן המעשה ומן העצבון, מן האדמה אשר אררה ה' אלהים"?

30 לא לשוא ניבאו אבותינו הקדושים, וראויים הם לשבח נבואי. גם אם לא ניבאו תמיד, ולא אודות כל עניין, אף על פי כן לפחות ניבאו פעם אחת, ובנוגע לדבר אחד אותו הִכירוּ. ולא לשוא נבואה זו היא גם דוגמה סמלית, כי "נֹח" הוא כעין כינוי ל"צֶדק", וכאשר השֵׂכל שותף עמו עם הצֶדק, הוא מניח לנו מטורח העבודה, מניחנו מעצבונות ומורא, ועושה אותנו בלי־חת וצער, ומניח לנו מהטבע הארצי וקללתו, ממנה חלה הגוף, ומהברואים אשר מבַלים את חייהם בתענוגות. ובאשר למימושו של הלֶקח, הנבואה של אבי נֹח טעתה בדבריה, כי בימי האיש הזה נֹח לא חדלה הרישעה, אלא להיפך אלימות מרוכזת, ומבוכות של שוָֹאה מוזרה, ומעשים חדשים לרגל המבול הגדול. ושים לבך במיוחד, שנֹח הוא דור עשירי ליציר האדמה. ___________

31 לפי פילון, "נח" פירושו "צדק", והוא מוציאו: א. מסברתו, שהשכל בהשתתפותו עם הצדק "מניח" לפי נוסח השבעים שעליה משתית פילון דרשתו לנו מטורח העבודה; ב. ומסמיכות "צדיק" ל"נח" בביטוי "נח איש צדיק" בראשית ו, ט. ודרשת סמוכין כזאת נמצאת לפעמים בחז"ל.

32 גם במקומות אחרים בכתביו, מציין פילון, ש"נח" פירושו "צדק", כדבריו: "נח פירושו "צדיק", עליו נאמר: "זה יניחנו ממעשינו ועצבונות ידינו, מן האדמה אשר אררה ה' אלהים". ראשית, הצדקה נוהגת מטִבעה להתקין מנוחה תחת יגיעה... שנית, לסלק אותם עצבונות, שנגרמו מפעולותינו אנו. כי משה איננו אומר, כפי שטוענים מקצת מן המנאֲצים, שהאלהים הוא סיבת הרע, אלא ידינו שלנו... כללו של דבר, יש לנוח מן האדמה אשר אררה ה', ואדמה זו היא הרישעה המקננת בלב הכסילים. אך הצדיק, שבידו התרופה המושלמת -הצדקה- מתגלה כמוֵֹנע מחלה קשה" על הרע האורב לטוב, קכא-קכג; "שהוא נח נמצא בעל תכונה הראויה לשֶבח מלידה, כי נח פירושו "מנוחה" או "צדיק"" דרשות אלגוריות ג, עז. וכן במדרש הנעלם: "אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו, ומי עושה זאת? איש צדיק" מדרש הנעלם נֹח כא, ב.

33 מדרשו של פילון אומר, שמהותו של נח מתגלה איפוא כבר בקריאת שמו, היינו שהוא מוזמן למפרע להיות איש צדיק שיחַסֵל את העצבון ויביא מנוחה לעולם. ומעין זה גם בחז"ל: "ומנין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם ופורענות מסתלקת מן העולם, שנא' ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו וגו"' תוספתא סוטה י, א.

34 בדברי פילון בשו"ת שלפנינו ברור הרעיון, שלמעשה לא נתקיימה נבואת למך, ובדבריו "זה ינחמנו" לא נבואה ממש, אלא סמליותה, שנזרקה מפיו כהוראה להלך־רוחה של האנושות. אבל מפני מה מתלבּט פילון בבעיית כשרונו הנבואי של למך, ומסתפק אם הוא היה נביא או לאו?

35 במדרש תנחומא מובא: "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. מנין היה יודע לומר זה ינחמנו ממעשינו וגו', וכי נביא היה? א"ר שמעון בן יהוצדק, למודין היו, שבשעה שא"ל הקב"ה לאדם ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך בראשית ג, יז, אמר אדם, רבש"ע, עד מתי? א"ל עד שיולד אדם מהול. כיון שנולד נח מהול, מיד ידע למך ואמר ודאי זה ינחמנו וגו'. עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם, לכך כתוב ומעצבון ידינו, נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה" ת"ה בראשית, יא. וכאן בהדיא, שאין ללמך כל ענין לנבואה. אבל במקום אחר מובא, שנביא היה: "נביא גדול היה למך, שאמר בלדת בנו זה ינחמנו, האיך ידע זה? אלא נביא היה" פי' הרד"ק בשם "ארז"ל". ובאבן עזרא: "וטעם זה ינחמנו ממעשינו, שידע על־ידי אדם כי נביא היה, כי על־ידי הנולד תחיה האדמה, או ראו זה בדרך חכמה". ובאברבנאל: "וגם יתכן לומר, שלמך ידע בחכמה או בנבואה, שנח בנו, בזכותו ובצדקתו, ימלֵט עצמו וזרעו מהמבול".

36 ברור, שבספרות חז"ל היו שתי מסורות בנידון זה. לפי האחת היה למך נביא, שהרי נתקיימו דבריו, ולפי השנייה לא היה נביא, ודבריו שנתקיימו לא באו מאיתערותא דלעילא, אלא ממסורתו של אדם הראשון. נראה, שפילון ידע שתי מסורות אלה, ולכן הוא פוסח על שתי הסעיפים, ולמך אצלו כאילו נביא בכוח ולא נביא בפועל. ובמקרה זה, ממטרתו לפַשֵר בין שתי הדיעות שבחז"ל.

37 כדברי פילון, שנח הוא העשירי לאדם, נמצא גם ברבינו בחיי: "ויולד בן ויקרא את שמו נח, חשבון עשרה הוא עִקר העולם וקיומו, והנה נח היה עשירי לאדם, וראוי להתקיים בו העולם וכו'. ומפני שהיה נח עשירי, והעשירי קדש לה', על כן הזכיר בו מלת "זה", כלשון זה אלי ואנוהו".

« מדרשי פילון ה׳:כ״ד מדרשי פילון ה׳:ל״ב »